עלייתה של ישראל כמעצמה אזורית

עדות למורא שמטילה ישראל מאז ההתקפה שלה באיראן היא התגובות של שורה של מדינות לכך, בניהן בלטו פקיסטן, שהקפידה להבהיר בכמה הזדמנויות שאינה עוזרת לאיראן בשום דבר ואף סגרה את הגבול איתה כדי לנתק את עצמה מהאירוע.

רוסיה, שרק ב־17 בינואר האחרון חתמה עם איראן על "הסכם שותפות אסטרטגית" (כולל תרגילים משותפים, הגנה, מודיעין וסייבר), עמדה גם היא מהצד, וכשנשיא רוסיה, וולדימיר פוטין, נשאל על האפשרות שיסייע לאיראן הוא לא דיבר על ארה"ב או על מחויבותו לאיראן, אלא בחר להתמקד בישראל והיה נראה שמתחנף אליה כשאמר: "היא מדינה כמעט דוברת רוסית".

מדינה נוספת שנבהלה מישראל היא טורקיה, כשימים ספורים לאחר הכנעת הצבא האיראני הודיע נשיא טורקיה, ארדואן, על חשיבה מחודשת לגבי היכולת של טורקיה להגן על עצמה והכריז על תכנית להגדלת ייצור הטילים.

מעניין שגם הגישה האירופאית לישראל מראה שינוי בימים האחרונים. גרמניה אומנם תמיד הייתה פרו-ישראלית אבל האמירה של קנצלר גרמניה כי ישראל "עשתה עבור העולם את העבודה המלוכלכת" או של פוליטיקאי אחר ממפלגת הקנצלר כי "אנו מוכנים להגן על ביטחון ישראל בחיינו", היא רמה חדשה של תמיכה.

אפילו צרפת, שהנשיא שלה, מקרון, לא פספס הזדמנויות להתנכל בישראל, הפתיע בשבוע האחרון לטובה כשהשתתף בהצהרה המשותפת של גרמניה ובריטניה כי הן "תומכות בזכות של ישראל להגן על עצמה". כלומר, אנחנו רואים אינדיקציות רבות לשינוי המעמד של ישראל בעולם ולהפיכתה למעצמה אזורית שיש להתחשב עד לפחד ממנה.

נראה שגם שוק ההון חושב ככה, כשהוא דוחף את תמחור החברות בישראל לרמת מכפילים שמתאימה יותר לשווקים צומחים במדינות מפתח ולא למדינות לא יציבות: